פסק-דין בתיק ת"א 7058-05

לפני תביעתה של חברת דווקא בע"מ (להלן: " התובעת" או " דווקא") כנגד רשויות המדינה (להלן: " המדינה" או " הנתבעים"), לפיה על המדינה לפצותה ולשפותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מביטול הקמת היישוב רמת קדרון בעוטף ירושלים (להלן: " היישוב"). כן עותרת התובעת למתן צו עשה לפיו יימסר לה שטח חלופי ללא תשלום וללא מכרז.

האם התחייבה המדינה להקים את היישוב רמת קדרון, והאם ניתן לראות בכך התחייבות שלטונית ? האם קיבלה המדינה החלטה על ביטול הקמתו של היישוב? האם שינוי החלטה שלטונית מקים זכות לפיצוי למי ששינה מצבו עקב החלטה זו ? האם פעולות המדינה עולים לכדי התרשלות המקימה לתובעת עילה מכוח פקודת הנזיקין? מה שיעור הוצאותיה של התובעת ומה שיעור נזקיה ? האם זכאית התובעת לפיצויי קיום - פיצוי בגין אובדן רווחיה מבניית היישוב, או שמא לא ניתן לפסוק פיצויי קיום מקום בו נפסקים פיצויי הסתמכות? אלו ועוד השאלות העומדות להכרעה בהליך זה.

רקע כללי

1.         בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת התקבלו מספר החלטות ממשלה ביחס להקמת מספר יישובים מזרחית לעיר ירושלים שכונו יישובי עוטף ירושלים. בין יתר התוכניות, תוכנן גם כביש הטבעת המזרחי - כביש 80 - אשר היה אמור לחבר בין מעלה אדומים לישובי המועצה האזורית גוש עציון, ולאורכו היו אמורים להיות מוקמים ישובי עוטף ירושלים. אחד מן הישובים אשר היו אמורים להיבנות בעוטף ירושלים, וכבר ניתנה הכרזה על הקמתו, הינו היישוב רמת קדרון, העתיד היה להיבנות בסמוך לכפר עבדייה, גוש פיסקלי 4 חלקה 870.

התובעת הינה חברה יזמית אשר פעלה בשנות ה- 80 וה- 90 להקמת יישובים ברחבי יהודה ושומרון, בהתאם להחלטות הממשלה באותן השנים. בין היתר, היתה התובעת שותפה בתכנון הקמת היישוב רמת קדרון. התובעת טוענת כי הינה הבעלים של קרקעות בשטח עליו היה אמור להיות מוקם היישוב, וכי פעלה רבות על מנת לקדם את הקמתו. 

לאחר חילופי השלטון בישראל, בשנת 1992, התקבלה החלטת ממשלה לפיה על הממשלה לאשר מחדש הקמתם של ישובים שטרם הוחל בהקמתם. בהמשך, בשנת 1994 התקבלה החלטת ממשלה נוספת לפיה הקמת היישוב רמת קדרון מעוכבת ("לפי שעה"), ושנתיים לאחר מכן הותלתה התב"ע של היישוב. במסגרת הסכמי וואי ("The Wye River Memorandum") אשר נכרתו בחודש אוקטובר שנת 1998 בין מדינת ישראל לבין הרשות הפלסטינאית (להלן: " הרש"פ"), הוחלט על מסירת השטח המיועד להקמת היישוב לידי הרש"פ.

הסעדים הנתבעים

2.         התובעת עותרת במסגרת הליך זה לשלושה סעדים:

מתן צו עשה המחייב את המדינה להקצות לה קרקע חלופית בשטח מינימאלי של 200 דונם, ללא מכרז וללא תשלום.

לחייב את המדינה בהשבת מלוא התשלומים ששולמו על ידי התובעת במסגרת מימוש הקמת היישוב, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית חריגה מיום הוצאתן ועד ליום השבה בפועל.

לחייב את המדינה בשיפויה ופיצויה של התובעת בגין הוצאותיה, נזקיה ואובדן הרווח שנגרם לה כתוצאה ממעשיה של המדינה.

טענת ההתיישנות

3.         הנתבעים שבו בשלהי סיכומיהם (סעיפים 209-214) על טענת ההתיישנות, אולם לא מצאתי בדבריהם שום נימוק חדש ולא הפנייה לשום עובדה חדשה אשר לא עמדו בפני בית המשפט בעת מתן ההחלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף מטעם של התיישנות (החלטה מיום 27.10.2008). להיפך, במהלך ניהול ההוכחות נתמכה טענת התובעת אף בעדויות עדי הנתבעים והוכח כי המדינה לא נתנה כל תשובה ביחס לדרישת התובעת לפיצויים לאחר שנת 2000 (מועד התגבשות זכות התביעה המושגית).

לאור האמור, אני שב על קביעתי כי תביעת הפיצויים של התובעת לא התיישנה, מהטעמים אשר פורטו בהחלטתי בסוגיה זו.

טענות התובעת

4.         התובעת טוענת כי היא הוציאה הוצאות רבות לצורך ביצוע עבודות אשר המדינה היתה אמורה לבצען, וזאת כמימון ביניים, והמדינה לא שיפתה אותה בגין הוצאות אלו מעולם.

עוד טוענת התובעת כי הוכח שבשנות ה- 80 נוהל הקמת היישובים היה שונה ומקל מזה אשר הונהג במחצית שנות ה- 90, ולפיכך יש לדחות כל טענה של הנתבעים בדבר אי עמידה בנוהל המאוחר, והסתמכות עליו. בין היתר, יש לדחות את הטענה כי התובעת היתה מנועה מלקבל היתרי בניה, הואיל ולא היתה רשומה כבעלים של הקרקע.

מוסיפה התובעת וטוענת כי מלבד ההוצאות הרבות שהוצאו לצורך ביצוע העבודות אשר ביצוען מוטל על כתפי המדינה, הוציאה היא הוצאות רבות לצורך קידום הקמתו של היישוב רמת קדרון, על סמך מצגי המדינה וההבטחות השלטוניות אשר ניתנו לה. לטענתה, מצגים אלו נמשכו גם לאחר שהתקבלה ההחלטה שלא להקים את היישוב, וזאת בכסות של החלטות כלליות, החלטות בדבר עיכוב זמני ואי מתן כל מענה לפניות בסוגיה זו.

נוסף על האמור, טוענת התובעת כי הוכח שהובטחה לה הקצאה נוספת של מקרקעי מדינה, נוסף על הקרקע אשר רכשה בכספה, והיא עותרת לאכיפת התחייבות שלטונית זו.